החלטה בתיק ס"ע 5886-01-11

1.         לפני בקשת הנתבעת לחיוב התובעת להפקדת ערובה בקופת בית הדין, וזאת להבטחת תשלום הוצאותיה של הנתבעת בהליך.

            נימוקי הבקשה הינם, כי בעלה של התובעת הורשע בעבר בגניבה ובזיוף שטרות שגנב מממנה, והמדובר בהרשעה לגבי שטרות של הנתבעת, אותם זייף לשם פרעונם לטובתו.
לטענת הנתבעת, למרות גזר הדין הפלילי המורה לבעלה של התובעת להחזיר לה את הכספים, אלה טרם הוחזרו לה.

בנוסף לגזר הדין הפלילי טענה הנתבעת, כי לתובעת חוב בגין הלוואה שלא הוחזרה במלואה

עוד ובנוסף טענה הנתבעת, כי התובעת אינה מיוצגת, מאחר ואין בידה כסף לשלם עבור ייצוג, נתון המעיד על מצב כלכלי והמצדיק, לדעת הנתבעת, חיוב בערובה.

2.         באשר לחיוב בערובה, ניתנו מספר פסקי דין ע"י השופטת ארד (כתוארה אז), בעא"ח 29/06 מגה בוס בע"מ נ' כרמלה נדב (17.11.06), וכן בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' סנט פיטר (6.7.03).

בפסקי דין אלה, הודגשה זכות הגישה לערכאות, כזכות ראשונית ויסודית.

באשר לחיוב בערובה צוין, כי תקנות בית הדין לעבודה [סדרי דין], אינן כוללות הוראה בדבר חיוב במתן ערובה, גם לא בעת ערעור, שלא כמו תקנות סדר הדין האזרחי.

עם זאת פסק נפסק, כי במקרים מתאימים, יאמץ בית הדין לעבודה את ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה.

3.         אין דרכו של בית הדין לחייב במתן ערובה, וזאת על מנת שלא להכביד על מימוש זכויות. בית הדין אף נהג שלא לחייב במתן ערובה תושבי "שטחים" עד למימוש הסכמי האוטונומיה, ורק כאשר מדובר בתביעות של תושבי חוץ, אשר מדינתם לא הצטרפה לאמנת האג, שוקל בית הדין חיוב בערובה.

כאשר המדובר בתושבי ישראל, השיקול העיקרי והראשון הינו סיכויי התביעה, והכלל הינו, שלא תוטל על תובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים חריגים ונדירים, בהם הנתבע יוכיח שהתביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה.

נדגיש, כי אין מחייבים בעל דין בהפקדת ערובה, רק מחמת עוניו, ועל כן טענת הנתבעת על פיה, משהתובעת הגישה תביעתה בלא עורך דין, יש בכך כדי להוכיח מצב כלכלי קשה  ולהצדיק חיוב בערובה, מוטב היה לה שלא תטען.

ככלל, קבע בית הדין, כי הזכות לגבות הוצאות משפט, נסוגה מפני זכותו של עובד לזכויות מכח חוקי המגן.

עיין לעניין זה בדב"ע 3/212 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט' 391.

4.         בענייננו התביעה הינה לפיצויי פיטורים, כאשר טענת הנתבעת בכתב הגנתה על התיישנות התביעה לפיצויי הלנה, יש בה ממש.

            יתר על כן נציין, כי התביעה הוגשה בדקה ה-90, עובר לחלוף תקופת ההתיישנות של 7 שנים ממועד סיומם של יחסי עובד ומעביד.

5.         בשלב זה, איננו מחייבים בהפקדת ערובה, אולם לאחר קיומו של דיון מוקדם בתיק, בירור גובה סכום ההלוואה שניתנה, ככל שניתנה, לתובעת, והשאלה - אם הוחזר הסכום, וכן בירור יתר טענות הנתבעת באשר לסיבה בגינה, לטענת הנתבעת, אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים - נשקול האם יש מקום לשינוי ההחלטה.

6.         אשר על כן, הבקשה לחיוב בערובה - נדחית.

אין צו להוצאות.